תובנות חינוכיות מ "תקופת הקורונה"

מרץ 30, 2020

אנחנו בבתים, רובנו מוצאים את עצמנו עם כמות זמן ומחשבות שכנראה לא חווינו אף פעם. הזמן הזה מייצר המון דעות, תגובות ותובנות מכל מיני כיוונים וזוויות. חלקן על משבר הבריאות, חלקן על משבר המנהיגות וחלקן פשוט על תחושות אישיות של אנשים. מילדות הייתי אחד כזה, שלרוב מעריך דעות של אנשים שמבינים ומבוססים בדברים שלהם. בחרתי לשתף תובנות מזווית יותר חינוכית ואישית בתוך תקופה יוצאת דופן. בתקופות של משבר, של כאוס, של אי ודאות, אנחנו נדרשים לקבל החלטות יותר מורכבות, כשלרוב יש לנו פחות אמצעים, נתונים ויכולות תכנון העומדים ברשותנו.

הדבר הראשון שצריך להנחות אותנו ברגעים כאלה, שבעצם לקיחת ההחלטות, אנחנו נעשה גם הרבה טעויות. כדי לעשות כמה שפחות טעויות או לפחות לעשות טעויות שנדע לתת לעצמנו דין וחשבון לאחר מכן, אנחנו צריכים לפעול מתוך שיקולים של מהות. לא מתוך שיקולי נראות או שיקולי נוחות. 

עם הנחת יסוד כזאת, כבר יצרת לעצמך מצפן שיכול להנחות אותך. בעולם שלי, המהות שלשמה התכנסנו היא חינוך. וברגעים כאלה אתה צריך לענות לעצמך על שאלה שלפעמים נשכחת בשגרה רגילה ובמירוץ היומיומי – מה תכלית החינוך? 

כשאני עונה לעצמי על שאלות כאלה, אני מנסה להיכנס לראש של עצמי כשהייתי ילד. איזה מחנך הייתי רוצה לפגוש? בתוך איזה גוף חינוכי הייתי חולם להיות בתור ילד? כשאתה אדם בוגר שעבר כמה דברים, אתה פועל מתוך מחשבה של מה שהילד ההוא היה צריך, ולא בהכרח מה הילד ההוא היה רוצה. התכלית של חינוך מהזווית שלי, היא מעל הכל יצירת חוויות. חוויות המכילות בתוכן שילוב של הקניית הרגלים וידע, פיתוח מסוגלות עצמית ואומץ לפעולה ויצירה של תחושת שייכות ומשמעות בחיים של כל אדם. חינוך בשבילי, זה לא להגיע למטרה יישומית או ליעד מדיד וחד משמעי. אלא יצירת דרך של חוויות בה שאיפתנו כמחנכים, להוות דוגמא לבני נוער ולתת להם מקסימום כלים ויכולות שיבנו אותם למציאות חייהם.

כשאתה מבין בצורה עמוקה עם עצמך מה תפקידך, לשם מה אתה כאן, הרבה יותר קל לך לפעול. לפני שבועיים, בתחילתו של המשבר שבא לידי ביטוי בשינוי הדרמטי של שגרת החיים, התכנסו צוות המאמנים המוביל של חמש אצבעות, לחשיבה משותפת על דרך הפעולה האידיאלית לתקופה הקרובה/רחוקה ולאף אחד מאיתנו לא עלתה המחשבה לעצור או להפסיק את הפעילות והתהליך. דווקא עכשיו, לא משנה לאן המצב יתפתח, אנחנו מחוייבים להמשיך ולתת לאנשים שלנו את המקום לשמור על השגרה, להמשיך את התהליך ולהוות עבורם אי של שפיות והיגיון בתוך כל המצב המתפתח.

התובנה המרכזית שאיתה יצאנו לדרך, היא שהתקופה הזאת מייצרת לנו הזדמנות להמשיך את תהליך החוויה החינוכית. היה ברור שזה יהיה מורכב, אבל יחד עם המורכבות זה ידרוש מאיתנו משהו אחר, שונה, חדש. משהו שמייצר הזדמנות יוצאת דופן, שאם נדע לקחת אותה למקום הנכון, נצא ממנה ארגון איכותי וראוי יותר, ממה שהיינו לפני.

אז עברו בסה״כ שבועיים מאותו רגע שאנחנו בתוך סיפור הקורונה, אבל הגישה לא השתנתה. להפך. היצירתיות והחשיבה מחוץ לקופסא הפכה לעקרון המוביל, החיוביות והשמירה על פרופורציה מחייבות מכורח המציאות, הרגישות למצב המשתנה במזג של האנשים והגעה לדרך האמצע מלמדת על הכוח של איזון והבנה, אנושיות פתאום חזרה לקבל משמעות אמיתית כשהיא באמת נדרשת. 

ומעל לכל, אתה מבין מפעם לפעם מהו הכוח שבסוף מניע הכל. זה הכוח של האנשים סביבך, הכוח של הקבוצה. בלי הצוות שסביבך אין דרך להניע את התכלית, אין דרך להניע את הגישה, אין דרך להניע את הפעולה. בתקופה הזאת אנחנו מבינים עוד יותר, שלבד אנחנו בעצם כלום.

מחנכים, הורים, מאמנים, חברים וכל אדם שמבין שיש לו כוח השפעה על מה שסביבו. מאחל לכולנו לראות את התקופה הזו כהזדמנות לצמיחה, כהזדמנות להתחדשות כהזדמנות לשינוי שכנראה מחייבת המציאות.